<h1>תורת הבית הארוך לרשב"א בית ששי שער ראשון</h1>
<h2>דף ל.</h2>
ולענין שתית יין או שאר משקין, משמע דצריך ליטול ידו אחת אותה שאוחז בה את הכוס, שמא יגע בידו במשקין. וכדאמרינן בברכות בפרק כיצד מברכין בסדר היסב (מ"ג, א') בא להן יין כל אחד ואחד נוטל ידו אחת, וטעמא כדאמרן. וגרסינן נמי ביומא פרק אמר להם הממונה (ל', א') תנו רבנן הלכה בסעודה אדם יוצא להשתין מים, נוטל ידו ונכנס. דבר עם חבירו והפליג, נוטל שתי ידיו ונכנס. וכשהוא נוטל אל יטול מבחוץ אלא מבפנים, ונכנס ויושב במקומו ונוטל, ומחזיר פניו לאורחים. אמר רב חסדא לא אמרן אלא לשתות, אבל לאכול נוטל מבחוץ ונכנס, מידע ידעי דאנינא דעתיה, אלמא אף לשתיה צריך ליטול ידו. ומיהו בזו איפשר דאהשתין מים קאי, ומשום דמשפשף רגליו משום נצוצות. ורש"י ז"ל פירש דלשתות אחר אכילה קאמר, כלומר שממשיכין היו אחר סעודה לעמוד ולשתות, וחיישינן שמא יתן פרוסה לתוך פיו, ומכל מקום מאותה שבפרק כיצד מברכין משמע לי כן. אלא דקשיא לי מדאמרינן בפסחים פרק ערבי פסחים (ק"ו, ב') נטל ידיו לא יקדש, ואמאי לא, והלא צריך הוא ליטול משום שתיית המשקין, ומדוחק יש לי לומר דהתם בשנטל שתי ידיו [לפי שהפרש עשו בין פת למשקין, שהפת או הדברים שטיבולן על ידי משקה, הצריכו ליטול שתי ידיו], לפי שדרכן לפורסן בשתי ידים, ולאחוז אותן בשתי ידים, אבל כוס ניטל הוא בידו אחת, ולפיכך אינו נוטל אלא ידו אחת, והילכך אם נטל שתי ידיו, לא יקדש שהרי גלה בדעתו שאינו חפץ לקדש, אלא דעתו לאכול פתו עד שלא יקדש, ומזלזל הוא בקדוש, ולפיכך לא יקדש הוא אלא אחרים מקדשין לו. ואסיקנא דמקדש דדילמא דעתו היה לקדש על הפת דחביבא ליה, כך נראה לי ועדיין צריכה לי תלמוד.
